העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון, קדמת העמק, קדמת השלישי ז׳

« העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון Kidmat HaEmek, Part III 6 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון Kidmat HaEmek, Part III 8 »

מקור: שאילתות דרב אחאי גאון

5 סנהדרין פתח ↗

וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אִילּוּ נֶאֱמַר ״חֵטְא וְתָלִיתָ״, הָיִיתִי אוֹמֵר תּוֹלִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְמִיתִין אוֹתוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּמָת וְתָלִיתָ״ – מְמִיתִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ. הָא כֵּיצַד? מְשַׁהִין אוֹתוֹ עַד סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְגוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ. אֶחָד קוֹשֵׁר וְאֶחָד מַתִּיר, כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת תְּלִיָּיה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״עֵץ״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי קָבוֹר״ – מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבוּרָה, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר קְצִיצָה וּקְבוּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבוּרָה – יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר תְּלִישָׁה וּקְבוּרָה. וְרַבָּנַן: תְּלִישָׁה לָאו כְּלוּם הִיא. כְּלוֹמַר: מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי? מִפְּנֵי שֶׁבֵּירַךְ כּוּ׳. תַּנְיָא, אוֹמֵר רַבִּי מֵאִיר: מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים בְּעִיר אַחַת. אֶחָד מִינּוּהוּ מֶלֶךְ, וְאֶחָד יָצָא לְלִיסְטִיּוּת. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּתְלָאוּהוּ. כׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: הַמֶּלֶךְ תָּלוּי. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהוֹרִידוּהוּ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר כּוּ׳. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר אַבָּיֵי: כְּמַאן דְּאָמַר ״קַל לֵית״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִם כֵּן, ״כָּבֵד עָלַי רֹאשִׁי״ ״כָּבֵד עָלַי זְרוֹעִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כְּמַאן דְּאָמַר ״קִיל לִי עָלְמָא״. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵהּ? אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״מְקַלֵּל״. מַאי ״קִלְלַת״? וְאֵימָא: כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״קַלַּת״. מַאי ״קִלְלַת״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִנַּיִן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״. מִכָּאן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, רֶמֶז לִקְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״. מִכָּאן רֶמֶז לִקְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא לְרַב חָמָא: קְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין? אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אִימְּסַר עָלְמָא בִּידָא דְּטַפְשָׁאֵי, דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר ״כִּי קָבוֹר״. דְּלֶיעֱבֵד לֵיהּ אָרוֹן. ״תִּקְבְּרֶנּוּ״! לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. וְנֵימָא: מִדְּאִיקְּבוּר צַדִּיקֵי? מִנְהֲגָא בְּעָלְמָא! מִדְּקַבְרֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה? דְּלָא לִישְׁתַּנֵּי מִמִּנְהֲגָא. תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. דְּלָא לִישְׁתַּנֵּי מִמִּנְהֲגָא. ״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ״. דְּלִישְׁתַּנּוֹ מִמִּנְהֲגָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: קְבוּרָה מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא הוּא, אוֹ מִשּׁוּם כַּפָּרָה הוּא? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: לָא בָּעֵינָא דְּלִיקְבְּרוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא הוּא – לָא כֹּל כְּמִינֵּיהּ, וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה הוּא – הָא אָמַר: לָא בָּעֵינָא כַּפָּרָה. מַאי? תָּא שְׁמַע: מִדְּאִיקְּבוּר צַדִּיקֵי, וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה – צַדִּיקֵי לְכַפָּרָה צְרִיכִי? אִין, דִּכְתִיב: ״אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״. תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. וְאִי אָמְרַתְּ, כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה, הָנָךְ נָמֵי לִיקַּבְרוּ כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה? הַאי דְּצַדִּיק הוּא – תֶּיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה, הָנָךְ – לָא לֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה. תָּא שְׁמַע: ״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ״, דְּלָא תֶּיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֶסְפֵּידָא, יְקָרָא דְּחָיֵי הָוֵי אוֹ יְקָרָא דְּשָׁכְבֵי הָוֵי? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: לָא תִּסְפְּדוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא. אִי נָמֵי, לְאַפּוֹקֵי מִיּוֹרְשִׁין. תָּא שְׁמַע: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא, מִשּׁוּם יְקָרָא דְּאַבְרָהָם מְשַׁהוּ לַהּ לְשָׂרָה? שָׂרָה גּוּפַהּ נִיחָא לָהּ, כִּי הֵיכִי דְּמִיַּיקַּר בַּהּ אַבְרָהָם. תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא, הָנָךְ בְּנֵי יְקָרָא נִינְהוּ? נִיחָא לְהוּ לְצַדִּיקַיָּא דְּמִיַּיקְּרִי בְּהוּ אִינָשֵׁי. תָּא שְׁמַע: ״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ״. לָא נִיחָא לְצַדִּיקַיָּא דְּמִיַּיקְּרִי בַּרְשִׁיעִיָּיא. תָּא שְׁמַע: ״בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחָיֵי הוּא, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לִיַּיקְּרוּ בָּיךְ יִשְׂרָאֵל כִּי הֵיכִי דְּמִתְיַיקְּרִי בַּאֲבָהָתָךְ.

10 רש"י על בראשית פתח ↗

הואלתי. רָצִיתִי כְּמוֹ וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה שמות ב':

14 העמק דבר על דברים פתח ↗

אל תאמר בלבבך וגו׳. הזהיר הרבה להוציא מלבבם שתי טעותים. א׳ שלא יהיו בטוחים בעצמם שלא יהיו נכשלים בע״ז. והיא אזהרת חז״ל אל תאמין בעצמך וגו׳ דהאמנה בעצמו גורם שלא להיות נזהר בדברים הקרובים להכשיל ולבא לידי עבירה. וזה באמת אסור כדאי׳ בע״ז די״ז ניזיל אפיתחא דע״ז דנכיס יצרי׳. והא דקאמר חברי׳ ניזיל אפיתחא דבי זונות וניכפי׳ ליצריה וניקבל אגרא. אינו אלא משום שהיו עוסקים בתורה כמבואר שם. וכמש״כ לעיל לענין שישבו בגיא מול בית פעור וגם אך ההכרח הביא לידי כך כדי לעבור מע״ז שיש אזהרה אל תקרב וגו׳ אבל בל״ז ודאי אסור לבטוח ע״ע ולהתקרב לדברים שמביאים לידי עבירה. טעות השנית. שלא יהיו בטוחים בהקב״ה שלא יחרב וישום א״י בשום אופן אפי׳ יעבדו ע״ז. שהרי הוא ית׳ חפץ מאד בישוב א״י. ע״ז אמר בצדקתי הביאני ה׳. והוא בטוח בי שלא אחטא א״כ גם אני יכול לבטוח בזה:

1 והסיבה לזה היא משום שנגזר במעשה מרגלים חרבן בהמ"ק ופזור בארצות כמבואר בתהלי' ק"ו וישא ידו להם להפיל וגו' זרעם בגוים ולזרותם בארצות, וכן אמר יחזקאל הנביא כ' פ' כ"ג גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות

2 ואם שלא נתפרש בתורה גזרה זו, מכ"מ נרמזת במקרא ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ, והמפרשים אמרו שהיא שבועה כמו שאני חי וכן ימלא כבוד ה' כאשר אעשה כך דכל האנשים הרואים וגו' אבל אנו פירשנו בשאלתא ל' אות ז' שאינה שבועה אלא טעם על מה שאינו מוחל לגמרי כחק י"ג מדות שהזכיר משה יע"ש.

3 ויש להוסיף עוד שהיא גזרה דידוע שאלמלא גלו ונתפזרו ישראל בכל תפוצות הארץ לא נתגלה לעולם כבוד ה' לאוה"ע שהיו הקדמונים בהם עובדי אלילים ולא ידעו את ה', עד שבאו ישראל ונתערבו בגוים ונתגלה שם ה' וכבודו ממזרח שמש עד מבואו.

4 והנה משמעות "אני" הוא על השלמות ותכלית המדבר, כדאי' בב"ר פ' מקץ מאני של בו"ד למדנו מהו אני של הקב"ה, כשאמר פרעה אני פרעה ובלעדיך וגו' כלל בלשון אני פרעה בכל כח ועוז שיש לו ובזה הכח נתן ליוסף ממשל רב, וכן כשיתקיים מאמר הקב"ה ראו עתה כי אני אני הוא עאכו"כ, ר"ל כי אני אני הוא בכל תכלית הבריאה שבאה לכבודי ואגלה כבודי בכל הארץ.

5 ומזה פירשו חז"ל בסנהדרין פרק ה' בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ופ' בגמ' ירושלמי מאי קלני קל לית אני פי' דאני כב"י נתמע' במה שנתמעט כבוד שמים ורצונו ית'. ונראה דהוא אוקימתא דרבא בבבלי, קיל לי עלמא, שהעולם אינו כדאי, וזהו לית אני. ופירש"י דחוק.

6 וזהו מאמרו של הקב"ה כאן במעשה מרגלים ואולם חי אני, אימתי "אני" חי פי בתכליתו, וימלא כבוד ה' את כה"א, שהרי כל העולם כולו הוא ית' בראו לכבודו ויצרו, וכשנתמלא זה התכלית אז חי "אני" ורמז בזה, כי באשר גרמו ישראל במעשה מרגלים חילול ש"ש, יגיע מזה שע"י יהי חי אני וימלא כבוד ה' אכה"א, והיינו עפ"י שיתפזרו בכל הארץ, ולא פירש לישראל באר היטב רק אח"כ אמר עוד להם וידעתם את תנואתי, פי' עוד יגיע עת וידעתם מה אני מכוין בזה.

7 וידע משה רבינו דבכח הקבלות לא יגיעו לעשות חקים ומשפטים מה שלא בא בקבלה מסיני, או כאשר תשתכח איזו קבלה כמו שנשכח באבלו של משה, ומכש"כ בדורות אחרונים שישראל נאכל בכל פה, והרי א"א להגיע לבהמ"ק, ואפי' בזמן בית שני ג"כ נתמעט כח בהמ"ק ונעדר אור הארון, ע"כ עמד משה ולמדם סדר הפלפול. שמזה נוכל לעמוד על כל דבר הלכה שאינו מקובל, או אפי' מקובל ונשכח כמו שהחזיר עתניאל כל הנשכח בפלפולו.

8 וכ"ז הוכיח משה בריש ספר דברים, ואמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כ"י בעבר הירדן וגו', אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו' ויהי בארבעים שנה וגו' דבר משה אל ב"י ככל אשר צוה ה' אותו אליהם אחרי הכותו וגו' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה לאמר.

9 פי' קודם שביאר את התורה, היינו להראות מקום הקבלה המרומז בתורה, נצרך להגיד לישראל על מה ההכרח ללמד זה הדרך ומש"ה הוכיחן על כל שחטאו ומש"ה נגזר עליהם שישבו ארבעים שנה ושזה הכל רמז שיהיו מפוזרים בארצות כמש"כ בפ' שלח יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי,

10 וכבר כתבנו דרמז להם שעוד תדעו על מה זה באה גזרה זו, וא"כ ההכרח ללמד לישראל ככל אשר צוה ה' אותו, היינו פלפולא. וזהו פי' הואיל משה שפי' רצה בעין יפה, או משמעו התחיל ללמד דרך חדש מה שלא עשה עד כה.

11 ובזה יבואר עוד סדר הפרשה וזאת התורה אשר שם משה לפני ב"י אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל ב"י בצאתם ממצרים בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון אשר הכה משה וב"י בצאתם ממצרים ויירשו את ארצו וגו',

12 ולפי ענין הפרשה הכל מיותר, מאי נ"מ לכאן במה שירשו ארץ סיחון וגבולותי', אבל הענין דאי' ברבה פ' חקת למה ניתנה תורה במדבר שאלו ניתנה בארץ הי' השבט שנכנס שתחומו אומר אני קודם לה לכך ניתנה במדבר שיהא הכל שוין בה.

13 ומעתה כשבא משה ללמד לישראל דרך חדש של הפלפול והוא משמעות באר את התורה, הי' הדבר קשה ליתן בעבר הירדן שכבר נתחלק לב"ג וב"ר שלא יאמרו אלו השבטים שהם קודמים בזה החלק, ע"כ נתחכם בזה כאשר יבואר.

14 והנה בספרי פ' בלק תני' ראב"ש א' כשם שא"א למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ כך א"א לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות, והביא שם מעשיות שבית פעור מפתה ולוקח נפשות ישראל יותר משל אוה"ע. ולפי זה הי' אסור לישראל לדור מול בית פעור וכדאי' בע"ג די"ז נזיל אפתחא דע"ג דנכיס יצרי' ולא אבי זנות דלא נכיס יצרי', ופרש"י שלא ישלוט בנו יצה"ר.

15 ואחר שכן נשתייר זה המקום דמול בית פעור בלי ירושה אע"ג שהי' באמת שייך לנחלת ראובן גבול נבו, ושם הי' בית פעור קבורתו של משה, אלא שמכ"מ אותו חבל ארץ שנגד ע"ג זו לא ירשו ב"ר ונשתיירה הפקר,

16 ועמד משה וכל ישראל באותו מקום ובשעת באור התורה מלחמתה של תורה הי' מגין עליהם מפתוי יצה"ר דע"ג זו. והיינו שפי' הכתוב אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה וגו' בעבר הירדן בגיא מול בית פעור. ופי' הטעם שעמד על אותו מקום המסוכן, משום שירשו ארץ סיחון כל אותו הגבול ולא יכול ליתן זה החלק והלמוד במקום שזכו כבר מש"ה עמד במקום הפקר

17 ובזה הנני מבאר ברכת משה לשבט גד ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל,

18 ולפי הפשט קאי הכל על שבט גד ולא נתבאר מהו ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה וגו'. ונראה דפי' מרחיב גד אין הכוונה שחלקו הי' בהרחב יותר מכל השבטים, דלפי הנראה קבל חצי שבט מנשה יותר לפי ערכו ובאמת כל מה ששייך לחלקו אין עליהם לשון הרחבה שהרי הוא שלו, אלא פי' מרחיב גד שנטלו יותר מחלקם. וכבר תני בספרי פ' ברכת שמת משה בנחלת ראובן בהר גבו ונקבר בגיא שהי' שייך לשבט גד כמו שאמר כי שם חלקת מחקק ספון, ועדיין לא נתבאר האיך צמצמו כ"כ לחלק את ההר והגיא לשני השבטים, וגם הלא לא נתבאר בתחומי גד זה המקום לשבט גד,

19 אלא כך הענין אותו החבל שנגד בית פעור לא ירשו ב"ר משום יראת ע"ג, וכשמת משה משה באו ב"ג ונתיישבו שם ונתרחב חלקם ולא ירא מע"ג זו וכלביא שכן בלי פחד, וטרף זרוע אף קדקד, דאי' במדרש והובא בתוס' סוטה דמ"ה בשעה שמגביה ע"ג ראש ורואה קבר משה משפיל עצמו, וע"ז אמר וירא ראשית לו, ראשית בטחונו היא כי שם חלקת מחקק ספון שמשה רבינו קבור שם, והוסיף עוד ויתא ראשי עם, כי הביא לשם ראשי עם חכמים עוסקים בתורה והי' זה מגין וא"כ צדקת ה' עשה במה שעשה זה המקום ישוב וידוע מצות ישוב א"י, ומשפטיו עם ישראל, במה שהרבה שם עוסקי תורה.

« העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון Kidmat HaEmek, Part III 6 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון Kidmat HaEmek, Part III 8 »